מה לקיבוץ מתחדש ולסוציאליזם ישן?
מתוך מאמר אשר התפרסם בעיתון "עמודים" גליון טבת-שבט תשע"ד 766, ניתן למצוא גם באתר "תנועת הקיבוץ הדתי". 

"איש את רעהו יעזור ולאחיו יאמר חזק
" – בשלוש השנים האחרונות מקבלות המשפחות במירב מכתב שזאת כותרתו ערב אישור תקציב הקהילה – למה? מה הקשר בין עזרה הדדית לקהילה מופרטת? האם מס אחיד יכול להיות משתנה?
במאמר זה אנסה לסקור את התהליכים שעברו במירב בשנים האחרונות ואת מודל המס הייחודי (בינתיים), שנתן אפשרות בחירה מסוימת לכל חבר בקהילה, 
לגבי רמת ההשתתפות שלו בעלויות המשותפות. המודל פתח גם אפיק נוסף להעמקת הערבות ההדדית בין החברים.

רקע
במירב חיות כיום כמאה משפחות. המערכת הקהילתית משותפת לכולן ואין בה משמעות לשאלה האם אתה חבר קיבוץ, תושב בהרחבה הקהילתית, שוכר דירה מהקיבוץ או כל שילוב אחר של המאפיינים הללו. קהילת מירב (לא "קיבוץ" או "יישוב", אלא קהילה) מקיימת מערכות משותפות של חינוך, תרבות ודת ומספקת לחברי הקהילה שירותים מוניציפליים כדוגמת נוי, ביטחון, משרד ועוד.
עד שנת 1998 היה מירב קיבוץ "שוויוני" (או "מסורתי", כפי שהוא מוגדר במונחים המשפטיים), שפעל על בסיס שותפות 
מלאה בהכנסות ושוויון בשירותים. הקיבוץ פעל במודל המוכר של הקיבוץ ה"ישן", שבו כל אחד מעביר את הכנסותיו לקיב
וץ ומקבל מהקיבוץ שירותים ותקציב. ב-1998 החל הקיבוץ לפעול על פי מודל של קיבוץ "משתנה". באופן כללי, השינוי הוא בכך שהחבר מקבל תקציב שמבוסס גם על שכר עבודתו, ונדרש לשלם על יותר שירותים. כלומר, הכנסתו של החבר גדלה, הוצאותיו גדלו ויכולת הבחירה שלו התרחבה.

תהליך השינוי במירב, כמו במקומות אחרים, הוביל להפרדה בין השירותים הקהילתיים לבין המערכת העסקית. בהמשך, הודות לקליטה וצמיחה, נוספו משפחות שהיו חלק מהקהילה וצרכו את השירותים המשותפים אך לא היו שותפים בנכסים ובהכנסות.
עם הזמן הפכה הקהילה במירב ליחידה כלכלית נפרדת, שמקורותיה (ההכנסות שלה) הם תשלומים מרשויות המדינה, תשלומים של חברים ותושבים בגין צריכה, ומס פנימי. המס הפנימי הוא תשלום אותו משלמת כל משפחה בקהילה מידי חודש, שנועד לממן את השירותים המשותפים, שאותם אין יכולת או רצון להפריט. לדוגמה, את הנוי לא ניתן 
להפריט, כל חברי הקהילה נהנים מהחזקת הנוי המשותף ולא ניתן לקבוע מי נהנה יותר ומי נהנה פחות. לעומת זאת, בנושאים כמו תרבות, ניתן, עקרונית, לגבות תשלום אך ורק על פי השתתפות בפועל, אבל בדרך כלל, מעדיפים לשמר את הצביון המשותף של חלק מהאירועים ולערוך אותם ללא חיוב בגין השתתפות.

תקציב הקהילה וגובה המס הפנימי מאושרים מידי שנה באסיפה של כלל חברי הקהילה. 
תקציב היישוב נבנה על ההנחה שהגבייה תהיה בסך הכול בסכום דומה לממוצע. לאחר אישור התקציב והמודל, נדרשה כל משפחה להחליט מה המיקום שבו היא רואה את עצמה על הטווח האפשרי. מי שהרגיש שביכולתו לשלם יותר, על מנת לאפשר לאחרים לשלם פחות,

התקציב מנסה לגשר בין הרצון לתת שירות ברמה גבוהה לבין היכולת לשאת בעלויות של שירות כזה. פער דומה, בין הרצון והיכולת, מתקיים אצל כל אחד גם בתוך המסגרת המשפחתית והוא מוכר בכלכלה כ"אקסיומת המחסור". כלומר, תמיד יש יותר צרכים ורצונות מאשר יכולת לממן אותם. ההבדל העיקרי בין ההתלבטות במסגרת המשפחתית לבין זו היישובית הוא באוכלוסייה המגוונת. בעוד שבמסגרת המשפחתית יש להתייחס ליכולות ולרצונות של שני בוגרים ועוד מספר ילדים, המערכת היישובית נדרשת לענות על רצונותיהם ויכולותיהם של משפחות רבות, עם מגוון דעות ומרחב גדול של יכולות כספיות.
בדרך כלל, מנסים לתווך בין הקצוות, כאשר מחד, מורידים את רמת השירותים עד לרמה אותה מוכן רוב הציבור לקבל, ומאידך, שומרים על גובה המס ברמה שאותה מסוגל רוב הציבור לשלם. כמו כל פשרה, גם כאן ישנה פגיעה שנובעת מהצורך להתכנס לממוצע.
חלופה נוספת אפשרית היא להציג שני תקציבים, אחד - ברמת שירותים גבוהה ומס גבוה, והשני - ברמת שירותים נמוכה ומס נמוך. במצב זה, יש לעתים מעין "עושק המיעוט". כלומר, אם חלק קטן מהציבור אינו מסוגל לעמוד בעלויות, החלטת הרוב תחייב אותו.

מהו מודל המס המשתנה?
הדילמות שתוארו לעיל מתקיימות תחת ההנחה הבסיסית (האקסיומטית) כי גובה המס הנו אחיד. כלומר, מס הקהילה שמשולם על ידי כל המשפחות הוא שווה (כנראה שזהו אחד השרידים האחרונים לתפיסת השוויון כפי שהייתה בעבר בקיבוץ "הישן"). המקור להנחה הזאת 
הוא 
שמדובר בשירותים שהנם שווים לכל אחד ולכן כל אחד צריך לשלם עליהם את אותו סכום. כאמור, מס אחיד מחייב פשרה בין הרצונות והיכולות של כלל התושבים.
לקראת שנת 2010, כאשר התנהלו דיונים על תקציב היישוב במירב, עלה רעיון ראשוני לנסות מודל אחר שיאפשר שונות בגובה המס.
הרעיון היה לאפשר למי שאינו יכול לשאת בעלות הממוצעת - לשלם מס על פי היקף הצריכה המתאים לו, למי שמעוניין ברמת שירותים גבוהה יותר - לשלם על מנת לשמר את הרמה הכוללת, ולכולם - להעמיק את הערבות ההדדית הפנימית. הרעיון ה"חדשני" חוזר, במידה מסוימת, לימי הסוציאליזם של "נותן כפי יכולתו". המודל לא יושם באופן מיידי ונדרשה שנה נוספת כדי להתאים את המודל לקהילה. בשנת 2011 הבאנו עם התקציב את המודל החדש.
ההצעה התבססה על ההנחה שקיים רצון לעזור לאלו שקשה להם לעמוד בעלויות המחיה, תוך פגיעה מינימלית באיכות השירות. המשמעות הייתה שבמקום לקבוע סכום קבוע למס היישוב, כל משפחה תבחר כמה ברצונה לשלם בטווח של כ-10%±. לדוגמה, אם במודל הקודם עמד מס הקהילה על 500 ש"ח לחודש, כעת יכלה כל משפחה לבחור בדיסקרטיות מלאה את הסכום שהיא רוצה לשלם בטווח שבין 450 ש"ח ל-550 ש"ח.
 ולתת לכולם לקבל שירות ברמה מוסכמת - הציע יותר מהממוצע, ומי שהרגיש שבמועד זה הוא אינו יכול לעמוד בעלויות אלו - הציע פחות. קבלת ההחלטה
 ניתנה בידי כל משפחה, בלי לחץ ובסודיות מלאה, היא אינה תלויה בקבלת אישור או הסכמה של אף אחד אחר ואינה מתבססת על קריטריונים אובייקטיביים (כגון: הכנסה, שטח הדירה או מספר בני המשפחה), אלא על המידע שיש בידי כל משפחה לגבי עצמה ועל ההרגשה הסובייקטיבית.
מבחינה פרקטית, כל משפחה הודיעה על החלטתה למנהל הקהילה בלבד ולא לשום גורם אחר. משפחה שלא הודיעה על הסכום - שילמה את הסכום הממוצע שתוכנן בתקציב.
באופן עקרוני יכולות להיות שלוש תוצאות לתהליך הזה: הסכום שהסכימו המשפחות לשלם יכול להיות שווה לתכנון המקורי, גדול ממנו או קטן ממנו. במסגרת המודל הצגנו את ההתייחסות לכל תוצאה. אם הסכומים שווים - אין בעיה, ממשיכים על פי התוכנית, וההבדל היחיד מהמצב הקודם הוא בכך שההשתתפות של כל אחת מהמשפחות מבוססת על החלטתה האישית ולא על הגדרה חיצונית. במקרה שהסכום אותו מוכנות המשפחות לשלם גבוה מהסכום המתוכנן, נוצר עודף בתקציב הקהילה, ונקבע שהוא  ישמר בקרן מיוחדת שמטרתה לתת הנחות למשפחות שצריכות עזרה. האפשרות השלישית, שבה סך התשלומים קטן מהמתוכנן, יוצרת בעיה בהתנהלות הקהילה מכיוון שנוצר חוסר בהכנסות. על מנת להתמודד עם אפשרות זאת, קבענו כי אם זה יהיה המצב, לא נוכל לאפשר תשלומים מתחת לממוצע המתוכנן, וכל מי שביקש לשלם פחות ייאלץ לשלם בכל זאת את הסכ
ום הבסיסי.

כיצד מיישמים בפועל?
במסגרת אסיפת אישור התקציב, המודל הוסבר לציבור והתקבל ברוב קולות. התוצאות בשנה הראשונה היו מפתיעות (או שלא). הסכום הכולל אותו הסכימו המשפחות לשלם היה שווה לסכום המתוכנן (סטייה של 5 ש"ח לכל המשפחות יחד, כ-0.01% מהתקציב החודשי). לאור ההצלחה, הצענו את המודל גם בשנת 2012, והרחבנו גם את תחום הבחירה כך שמגבלת המקסימום הייתה 20% מעל הסכום הבסיסי. הפעם נוצר חוסר בגבייה, וסך התשלומים החודשיים היה נמוך בכ-500 ש"ח (כ-1%). על מנת לשמור על תקציב מאוזן, נדרשו המשפחות שביקשו לשלם פחות מהממוצע להעלות במעט את התשלום.
בשנת 2013 היו התוצאות דומות לשנת 2011 עם פער קטן כלפי מעלה שאִפשר להעביר כ-200 ש"ח בחודש לוועדת הנחות.
מעניין לראות את ההתפלגות של התשלומים: בשלוש השנים כ-45% עד 50% מהמשפחות בחרו בסכום הממוצע המתוכנן, ו
שאר החליטו על סכומים אחרים. אפשר גם לציין שבכל שנה יותר משפחות בוחרות להשתתף במודל באופן אקטיבי בכך שהן בוחרות סכום שונה מהממוצע.
למה זה מצליח?
לדעתי, הצלחת המודל נובעת ממספר מרכיבים. בראש ובראשונה, ההכרה של כלל חברי הקהילה בחשיבות של הערבות ההדדית וביכולת לתמוך בה במודל כזה. בנוסף, חברים בקהילה שמעוניינים לשמור על רמת שירותים מסוימת, מוכנים לשלם יותר כדי ש
הרמה לא תרד

תנאי נוסף להצלחה הוא רמת האמון בין חברי הקהילה למנהלים והשקיפות של הניהול התקציבי. רק כאשר חברי הקהילה יודעים שכספיהם מנוהלים באופן מקצועי ומשמשים למטרות המתאימות, הם יסכימו להפקיד בידי המנהלים גם תשלומים עודפים שישמשו לאיזון ולערבות הדדית. מעבר לניתוח הכלכלי והחברתי, אני חושב שישנו גם מרכיב פסיכולוגי של האושר שבנתינה. אושר שנקנה במחיר לא גדול של כמה עשרות שקלים בחודש. 

לסיכום, בראייה של שלוש שנות היישום במירב, אני ממליץ לקהילה שעומדת בפני הסוגיה הזאת לבחון את המודל. המפתח להצלחתו הוא הסברה נכונה של ההיגיון שבבסיסו. בהצלחה.

כותב המאמר רו"ח בועז אמיר, מנהל תחום יעוץ לעסקים ומחירי העברה, המחלקה הכלכלית, MBT יעוץ כלכלי ומיסוי בע"מ.


 





mbt@mbtcpa.co.il פקס:03-6382815 טל' 03-6382811 חומה ומגדל 2 ת.ד. 57008, ת"א 61570